את המכתב הזה מצאתי באתר של אש התורה. הוא מרגש, עצוב ומאוד נוגע.. כותבת אותו בחורה רווקה כמעט בת חמישים בעילום שם.

אין לי מושג איך זה קרה, אבל אני מתקרבת לגיל חמישים, ועדיין רווקה.

ואני התייאשתי. אני יודעת שלעולם לא אנשא ולעולם לא יהיו לי ילדים. אני לא כותבת את המאמר הזה בשבילי, אלא לאלה שעדיין מאמינים ומייחלים לחיים נורמאליים.

גדלתי בבית רגיל ונורמאלי. הוריי היו ניצולי שואה, אז כשאני אומרת בית נורמאלי זה לא 100% מדויק. זה היה נורמאלי לאותו דור. להוריי, כמו לכל הניצולים, היו הרבה בעיות, אבל לא כל כך הרבה כמו להוריהם של חלק מחבריי.

אבי היה בר מזל – הוא הגיע מאירופה מייד אחרי המלחמה, והתקבל על ידי דוד שעזב את אירופה לפני פרוץ המלחמה. הדוד הזה לקח את אבי תחת חסותו, עזר לו ללמוד, מצא לו עבודה טובה במיוחד ושותפה נהדרת לחיים, אמי. אמא שלי הייתה צעירה מאוד כשהיא עזבה את אירופה, ולכן הצליחה להשתלב די טוב.

נולדו להם שישה ילדים. כולם היו קרובים זה לזה והייתה להם ילדות מקסימה. אני האחת לפני האחרון. ראיתי איך כל האחים שלי מתחתנים עם בני זוג מקסימים והיו לי תקוות רבות שאותו הדבר יקרה גם לי. שנה אחרי שנה חלפו, ושום דבר לא קרה. הייתי רוצה לומר שאני יודעת למה, אבל במלוא הכנות, אני לא יכולה. הייתי פיקחית וחיננית, באתי ממשפחה טובה והייתה לי מה שכולם מכנים 'אישיות טובה'. לא הייתי אחת מאותן בנות בררניות במיוחד. כן, משהו מאוד מאוד השתבש בדרך.

בהתחלה, לא הרגשתי יותר מדי לחץ. הייתי צעירה, עבדתי, היו לי הרבה חברות ונהניתי להיות רווקה. אבל כשהחברות שלי ובני משפחתי התחתנו, בזה אחר זה ובמאמץ מועט לכאורה, התחלתי להילחץ. הלכתי לרבנים לקבל ברכה, נסעתי להתפלל בקברות צדיקים ובמקומות הקדושים והסכמתי לצאת עם כל מי שרק היה אפשר.

אבל עכשיו ויתרתי. אני בודדה מעבר למה שמילים מסוגלות להביע, והגרוע ביותר, לעולם לא אדע מהי אימהות.

אתם נמצאים במצב בו אתם יכולים להביא לשינוי איני כותבת את המאמר הזה עבורי, אלא לאלה שעדיין מחפשים. המילים שלי אינן מכוונות אליהם, אלא לאלה שכבר מצאו את ה'נשמה התאומה' שלהם. תעשו משהו. על אלה מכם שנישאו ויש להם משפחות מוטלת חובה לעזור לאלה שלא. כשמישהו חולה, אנחנו אוספים כסף בשביל הטיפולים. כשמישהו צריך דם אחרי ניתוח, אנחנו באים ותורמים. כשמשפחה מאבדת הורה, אנחנו מנדבים מזמננו ומנסים לעזור.

ובכן, המחלה הקשה ביותר בדור הזה היא שאלפי רווקים, יושבים בדד בבתיהם, ובוכים לאלוקים שיעזור להם.

אתם נמצאים במצב בו אתם יכולים להביא לשינוי. תעשו עם זה משהו עכשיו! אל תניחו למה שקרה לי לקרות לעוד אדם אחד. אני בוכה על הבדידות שלי ומתחננת לעזרתכם. הפכו זאת לחלק מחייכם לסדר כל רווק ורווקה שאתם מכירים. תצילו ככה יותר חיים ממה שביכולתכם לשער.

אל תשבו בשקט ותניחו לדמעות הבדידות שלנו לזלוג, מבלי להושיט יד לעזרה.

ראשית אני רוצה לומר לך שהמילים שלך כל כך נוגעות. הלוואי וכל מי שקרא את המכתב או הקשיב לתוכנית שלי ברדיו ושמע את המילים והקשיב גם בין השורות לכאב ולבדידות יפנים את הדברים.

אם כל אחד ינסה להציע רק שידוך אחד ומתוך כל הניסיונות הללו, של כולם, עוד זוג ייכנס תחת החופה – והיה זה שכרך…

אני רוצה לומר לך משהו נוסף, בבקשה, אל תתייאשי. אפילו חרב חדה מונחת על צווארו, אל יתייאש.. תמשיכי להתפלל. כן אני יודעת את רוצה לומר לי שקל לדבר למי שכבר נשואה וב"ה יש לה ילדים. בכל זאת תדעי שלכל אחד יש את הקשיים והניסיונות שלו. ואין הקב"ה מנסה אדם אלא בנסיון שהוא יכול לעמוד בו. גם בחורות בגילך ואפילו מבוגרות יותר ב"ה מצאו את זיווגן ונישאו.

הרפואה היום כל כך מתקדמת ומתפתחת שנשים בגילאים הללו גם הביאו ילדים לעולם וזכו להרבה אושר ונחת.

ואתם המאזינים או הקוראים שם בבית, אני ידועת שפעמים רבות יש רתיעה, אנשים מפחדים להציע, אולי מישהו יפגע מההצעה, אולי זה לא מתאים אולי יהיו בעיות בהמשך. רק הבוקר אמרה לי חברה, אני אף פעם לא הצעתי שידוך, ואם השידוך לא יעלה יפה? אני לא רוצה שזה יהיה על המצפון שלי.

חברה, תפסיקו! אתם לא אלוקים, אתם רק שליחים. אז תתפללו להיות השליחים הטובים והנכונים.

תחשבו עכשיו על כל הרווקים והרווקות שאתם מכירים ותרימו טלפון עכשיו!

אולי אותה בחורה כבר חודשים ארוכים הטלפון שלה נדם ואף הצעה לא עלתה על הפרק. והיא בטוחה שכולם שכחו אותה ולאף אחד לא אכפת. צלצול הטלפון שלכם יכול להיות מים קרים על נפש עייפה, כל הצעה יכולה כל כך לעודד וגם אם זה עדיין לא המיועד אין ספק שכל הצעה מקרבת את המיועד או המיועדת..

הלוואי ונזכה להרבות שמחות בישראל

בשורות טובות

רחל